יש הרבה מחזאים טובים ומעניינים אבל מעט מאד מחזאים יודעים לשים בפיותיהם של השחקנים טקסט "טעים" שנעים ללעוס ולגלגל על הלשון. ניסים אלוני,חנוך לוין וגלעד עברון הם מחזאים כאלה שמעוררים בך את התיאבון והחשק לומר את המילים שכתבו. הם ניחנו בכישרון הנפלא הזה שהפך אותם לכל כך אהובים על שחקנים. הטקסט שגלעד כתב נע בין השירה לפרוזה מבלי שתוכל למתוח קו מפריד ביניהם, הוא מתפתל במחוזות ארציים ושמימיים, גשמיים ורוחניים. השפה עסיסית, עשירה, נוטפת חכמה, והמילים לפעמים מצליפות בך בבוטות, חדות, דוקרות ובועטות בפראות ולפעמים רכות, מלטפות, עדינות, כמעט שקופות. השפה של גלעד מתנגנת באין ספור צלילים ומקצבים משתנים, מענגת את השחקן שמנגן אותה ואת המאזין כאחד. ומתחת לשורות יש תמיד עוד רובד שלא נאמר, שיוצר מתח ומסתורין, שזוקר את האוזניים ומבטיח לך שאם רק תתאמץ קצת יתגלה לך עולם קסום.
כל מי שהכיר את גלעד יעיד על כך שכגודל כשרונו כך הייתה גדולה גם צניעותו. גלעד אהב את חדר החזרות והשתדל להיות נוכח לאורך כל תהליך העבודה על ההצגה. בחדר החזרות היה יושב בשקט לצד הבמאי ומתבונן בפליאה של ילד בעבודה של השחקנים. כמה כוח נתן המבט הזה שהייתה בו אמונה בשחקן, אהבה והכרת תודה. כשהיו מתחילים דיונים וניתוחים של הסצנות, גלעד היה שומט את ראשו, מקשיב ברוב קשב אבל ממעט להתערב ובעיקר ממלא דפים בציורים. ההיררכיה הייתה מאד ברורה לו והוא הקפיד לשמור עליה. כשהייתי ניגש אליו בשאלה על הדמות או בבקשת עצה בקשר לפעולה שהדמות עושה הוא היה מפנה אותי לבמאי. ואני הקשתי, "אבל אני רוצה לדעת מה דעתך" והוא בשלו "אני אומר את דעתי רק לבמאי והוא מעביר לכם מה שהוא מוצא לנכון". יחד עם זאת, גלעד היה מאד פתוח וקשוב לשחקנים. לא זוכר אותו נלחם על שורות שירדו. כששחקן הרגיש לא בנוח או לא מדויק ברפליקה מסוימת הוא היה משנה אותה בו במקום או מבקש לחשוב על זה ולמחרת היה בא עם כמה אפשרויות שיכולות לספק גם את השחקן וגם אותו. גלעד העריך את עבודת השחקן ובסופו של דבר מכיוון שהשחקן אמור לבצע את הטקסט על הבמה, הוא נתן לו את הקרדיט שהוא יודע הכי טוב מה נכון. גלעד אהב לראות את ההצגה שוב ושוב. תמיד עם חיוך ומחמאה על הביצוע באותו ערב. לא פעם קבלתי ממנו פתק קטן שבו הביע את תודתו והתרגשותו הכנה מהביצוע.
הייתה לי הזכות להיות מעורב בשש הצגות שכתב גלעד עברון. הראשונה "הר לא זז" בהבימה בבימויו של חנן שניר, שם הכרנו. אחר כך הקומדיה "לב טוב" גם כן בהבימה בבימויו של חנן שניר. כשהקמתי את פסטיבל תאטרון קצר בצוותא, אחד המחזאים הראשונים שפניתי אליהם היה גלעד. הוא נרתם מיד למעשה החלוצי כמו שתמיד התלהב ושמח לעזור לכל מסגרת חדשה שיצרה תנאים לפיתוח מחזות ולגילוי כישרונות של מחזאים צעירים. הייתה לו תקווה לשנות משהו בשיח האומנותי, ליצור אלטרנטיבה למחזאות הסלון הז'ורנאליסטית. לפסטיבל תאטרון קצר הראשון גלעד כתב את המחזה הקצר "קין" שהיה תגובה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. את ההצגה ביים מיקי גורביץ'. בפסטיבל העשירי פניתי שוב לגלעד ולמרות ספקותיו שכנעתי אותו להעלות את המחזה הקצר "עין לטושה" בבימויה של יעל קרמסקי. להיות הדרמטורג של גלעד עברון בשני המחזות שהועלו בפסטיבל הייתה חוויה יוצאת דופן בעומק השיח מכיוון שלגלעד היה חשוב לא רק התוכן אלא גם העיסוק והחיפוש התמידי בשאלה מהו תאטרון. פגישתנו המקצועית הבאה הייתה מבחינתי פסגת הפגישות שלנו בזכותה של הבמאית אופירה הניג שהזמינה אותי לשחק את דון קיחוטה בהצגה "הטענה של דון קיחוטה" שגלעד כתב לאנסמבל הרצליה. במחזה הזה גלעד, יחד עם אופירה, הביאו לשיא את תפיסתו, את התאטרון הפוסטמודרני שלא מאבד לרגע מאיכותו הדרמטית. במהלך החזרות התוודעתי שוב לתכונותיו הנדירות של גלעד כיוצר וכאדם. זכורה לי חזרה שבה הגענו להבנה שחסרה לנו סצנת שיא להזיותיו של דון קיחוטה. סצנה שבה החלום שלו מתרסק סופית ואז הוא בוחר במודע להמשיך לחלום. משהו מאיתנו העלה את הרעיון שהסיטואציה תהיה מסיבה לכבוד דולסינאה, שבה כל מיני דמויות מופיעות בדמיון של דון קיחוטה כאורחים במסיבה. החזרה ארכה כשלוש שעות שבהן עשיתי אימפרוביזציה ששטה לכל מיני כיוונים. גלעד ישב, הקשיב ורשם לעצמו כל מיני הערות. למחרת גלעד הביא סצנה כתובה שהעלתה דמעות בעיני אז, ומאז בכל ערב שהצגנו את ההצגה. גלעד לא העתיק את האימפרוביזציה אל הדף אלא יצר אותה מתוך הדמות של דון קיחוטה ומנפשו.
המילים שהוא שם בפיו של דון קיחוטה במחזה מטיבות, אולי, לתאר את גלעד עברון עצמו:
"אני לא טיפש המעמיד פני חכם, כבודך. אני רק מבקש להסביר לעולם כי טעות היא לראות כל אויב כאילו הוא קיים באמת. לפעמים הוא רק תעתוע. וכדי לנצח צריך להתגבר על המפלצות שבדרך. הדברים אינם כמו שהם נראים, גנרל. צריך להעז כדי לראות. זה קשה במקום של שחיתות, שם העצלות והכיס מנצחים ואיש ישר חסר כל כך, אדוני. חסר אביר שדומה באומץ הלב לדון...אביר שהדמיון חי אצלו. אביר שראוי לגבירה כבירה כמו דולסינאה."